“אלוהים שתל לנשים את רגשות האשמה בשחלות”
**
את הציטוט הנ”ל שמעתי בפעם הראשונה מאמא שראיינתי בעבודת הדוקטורט שלי, לפני למעלה מעשרים שנה.
במהלך השנים, ככל שפגשתי עוד ועוד נשים, אני מבינה עד כמה המשפט הזה מדוייק, עד כמה תחושת האשמה עמוקה.
בעבר חשבתי שיש כאן בעיקר עניין חברתי-תרבותי, היום כבר יש לי מחשבות נוספות. אני חושבת שזה מתחיל ברמה הביולוגית. בגלל שאנחנו אחראיות על יצירת החיים, אנחנו מרגישות אחראיות בכל פעם שמשהו לא הולך כשורה. רק לדוגמה:
* ילדתי לפני הזמן – “זאת אשמתי, לא הצלחתי להחזיק 9 חודשים”
* חוויתי אובדן היריון – “הרחם שלי הוא מקום רע”
* אני לא מצליחה להרות – “אני נכשלת במשימה הכי בסיסית, זאת שכל חיה מצליחה לעשות, זאת שלמענה נוצר גוף האישה”
* חוויתי קושי בלידה – “אני לא יודעת ללדת”, “נשברתי, הייתי חלשה מדי”, “לא הצלחתי, נשים אחרות עושות את זה יותר טוב ממני”
* וגם אם הכל הולך כשורה – אחרי הלידה אנחנו מרגישות האחראיות העיקריות לשלום התינוק שלנו. ויש כמובן את כל עניין ההנקה.
**
בפגישות עם נשים אני רואה שוב ושוב כמה קשה לנו לשחרר את המקום הזה. זה הגוף שלי. זו האחריות שלי. כל כך הרבה כאב נלווה לאחריות הזו…הגברים שפגשתי לאורך הדרך תמיד הסתכלו אחרת על החוויה. גם הם חוו את האובדן או הקושי, אבל בלי אותה תחושת אשמה.
הלב שלי יוצא אל הנשים שאני פוגשת. אני נורא רוצה להקל עליהן, להוריד מעליהן את כובד המשא. אבל אין לי דרך לעשות את זה עבורן, רק ללוות אותן בעדינות בתהליך הפנימי שבו, לאט לאט, אפשר לפרום את הסבך ולהסתכל על הסיפור מחדש. קרה לי דבר עצוב נורא. אבל האם אני באמת אשמה?
**
שיהיה לך יום האישה קל ככל שניתן. את לא אשמה.
❤
