(פוסט בנושא רגיש, בבקשה לקרוא עם סבלנות וסובלנות)
*
שוב ושוב אני נתקלת ברחבי הרשת בהתייחסויות דרמטיות לחשיבות של השהייה המשותפת עם התינוק לאחר הלידה, חשיבות מבחינת ההתקשרות, ההנקה וכו’..
וזה נכון. אבל מה קורה במצבים בהם אין אפשרות, בגלל נסיבות רפואיות של האמא או של התינוק, להיות באפס הפרדה?
יש תחושה שעברנו כחברה מקיצוניות אחת – של הפרדה מוחלטת בין האמא לבין התינוק, כשהיו מביאים לה אותו פעם בשלוש שעות להאכלה – אל הקיצוניות השנייה, שבה יש תחושת אסון במקרה שמסיבה כלשהי לא התאפשרה קרבה.
המון אמהות מסתובבות עם תחושות קשות נורא, במחשבה שבגלל שלא יכלו להיות יחד מיד לאחר הלידה – יש לזה השלכות הרסניות על התינוק שלהן ועל הקשר שלהן איתו.
ואני רוצה להגיד: זה לא ‘הכל או לא כלום’. יצירת קשר היא אירוע מתמשך, לא משהו שקורה ברגע או בשעה. המוח שלנו הוא בעל יכולת פלסטית מדהימה, בעיקר בשנה הראשונה לחיים – כך שהדברים כל הזמן מתעצבים מחדש ומשתנים. יש לנו כבני אדם – וזה נכון גם לגבי התינוק וגם לגבי האם (והאב) – יכולות תיקון והחלמה. בגוף, בנפש, ובתוך קשר.
אז אם חווית בלית ברירה פרידה מהתינוק שלך לאחר הלידה – זה לא אומר שהכל אבוד. את איתו עכשיו, זה מה שחשוב. אף פעם לא מאוחר מדי: להיות בקרבה, במגע של עור-אל-עור, ללטף, לחבק, לשיר, להאכיל (ולא משנה אם בבקבוק או בהנקה), לטפל, לנסות להרגיע בכי (לא תמיד זה הולך. העיקר שאת שם כדי לנסות), להסתכל בעיניים, לדבר ולצחוק.
תזכרי, קשר זה דבר שכל הזמן ממשיך ונבנה.
??
