בסרטים, בתוכניות טלוויזיה, בפוסטים ברשתות החברתיות – זה תמיד נראה נורא יפה. התינוק הקטן מונח על אמא והיא פורצת בבכי של אושר והתרגשות. חווה אהבה אדירה כמו שמעולם לא הרגישה קודם לכן. “בייבי-בום”, במלוא מובן המילה.
אבל במציאות…
אני אגלה לך סוד.
המון (שומעת? המון) אמהות לא מרגישות כך.
המון אמהות מרגישות אכזבה. התינוק שהן כל כך חיכו לו יוצא החוצה, וכשהוא מונח עליהן – הן בעיקר מרגישות שהוא.. מכוער. משהו בפנים שלו לא מוצא חן בעיניהן.
או שהן מרגישות תסכול. מחכות לגל העצום של האהבה שאמור לשטוף אותן – והגל לא מגיע.
או שהן לא מרגישות כלום. הן אחרי מאמץ פיזי כל כך גדול, וכל מה שהן מרגישות זה רק מותשות ומרוקנות.
אבל הן נורא רוצות, להרגיש את החיבור המיידי אל התינוק.
הן כועסות על עצמן. מרגישות אשמה נוראית. ואכזבה. כי איך יכול להיות שכך אני מרגישה??
אז הן מנסות להשתיק את התחושות האלו. לעשות כאילו הן לא היו. ולספר לעצמן שאני כן אוהבת את התינוק שלי. מאוד. אבל האשמה כל הזמן חוזרת ועולה…
*
שומעת?
המון נשים.
וזה ממש בסדר.
כי לא חייבים להרגיש אהבה ענקית מהרגע הראשון. הוא התינוק שלך, הוא יצא ממך, אבל אתם עדיין לא באמת מכירים 
כשלא מרגישים אהבה, זה לא אומר שאין רגשות אמהיים. אמהות כוללת גם מסירות, תחושת אחריות, נכונות להשקיע למרות כל הקשיים.
תני לעצמך את הזמן, ואת כבר תראי. האהבה תגיע. יחד עם הילד שלך – היא כל הזמן תלך ותגדל. ככל שתצברו עוד ועוד חוויות משותפות. כך נבנית התקשרות.
*
נ.ב.
אם כן הרגשת קשר עמוק מהרגע הראשון, את לא צריכה להתנצל. גם זה יכול לקרות 
*
