ההתנסות הקצרה שלי בעולם הפרסום הביאה אותי למחשבות על ההבדלים שבין עולם זה לבין העולמות בהם אני נוהגת להתהלך בדרך כלל, עולמות הנפש.
בעולם הפרסום המסר צריך להיות קצר וברור. המטרה מוגדרת היטב. וההצלחה ניתנת למדידה. לעומת זאת, בעולמות הנפש השבילים הרבה יותר פתלתלים. חלקם אף נסתרים. דימוי נפוץ לטיפול בגישה הדינמית, זו שאני עובדת בה, הינו ראיית הטיפול כמסע של שניים – מטפל/ת ומטופל/ת – על שביל שהם עצמם סוללים יחד תוך כדי ההליכה עליו. לעתים ישנה מטרה ראשונית שהוגדרה בעת היציאה לדרך, אך לא פעם מתגלות מטרות חדשות במהלך המסע והשביל מתעקל ומתעדכן כל הזמן. ‘מחשבת מסלול מחדש’ כמו שאוהבת הווייזית להגיד 
בעולם הפרסום המטרה העיקרית היא למכור (ואין הכוונה לאנשי חברת ויטק, אשר יצא לי להכיר אותם באופן אישי והם אנשים מקסימים, אלא לדיון עקרוני בנושא). המפרסם פחות מתעניין בעולמו הפנימי של הקונה ויותר בהתנהגות הרכישה שלו. מוכרת בחנות ספרים סיפרה לי שהיא בקלות יכולה להמליץ ללקוח גם על ספרים שלא קראה, בזכות יכולתה לזהות מי עומד מולה ומה סוג הספרים שידברו אל ליבו. בסופו של דבר המטרה שלה היא למכור, כפי שהיא עצמה אמרה. פסיכולוגים גם הם צריכים ‘למכור’, קרי להרוויח כסף, כדי להתפרנס. עבודתם אינה התנדבות אלא פעילות עסקית לכל דבר. אולם, העולם הפנימי של המטופל הוא התחום שבו הם מתמקדים, ומי כמוהם יודע עד כמה עולם זה הינו רגיש ופגיע.
פעם שאל אותי קרוב משפחה שהתלבט לגבי טיפול – ‘אבל איך אני יכול לסמוך על המטפלת, הרי היא לא רוצה באמת שהצרות שלי ייפתרו כי אז אפסיק לבוא אליה והיא תרוויח פחות’. אני מרגישה ששאלה זו יכולה להיות מופנית לכל ‘נותן שירות’ באשר הוא. למשל, החשמלאי או טכנאי מכונת הכביסה שבא אלי הביתה עלול לגרום במזיד נזקים כדי שיהיו דברים רבים יותר לתקן, וכך הוא ירוויח יותר. אך האם בעל מקצוע הגון לא יעשה ככל יכולתו לתקן את התקלה בצורה הטובה ביותר, כדי שבעתיד, כאשר אצטרך, אפנה אליו שוב? הרי אם ארגיש שבכל פעם שהוא בא לתקן מתגלים במפתיע קלקולים נוספים, בסופו של דבר אעשה אחד ועוד אחד ואפנה לאיש מקצוע אחר.
בטיפול פסיכולוגי קשה לא פעם לדעת האם ה’מטרה’ הושגה. בעיקר אם אין סימפטום מסוים שאותו מבקש המטופל להעלים. אך אפילו כאשר יש סימפטום כזה, ואפילו כאשר הוא נעלם, עדיין נשארות לא מעט שאלות פתוחות. למשל, הורים רבים תוהים האם השיפור לא חל אצל הילד פשוט משום שהוא התבגר בזמן הזה, ולא בזכות הטיפול. אין כמובן אפשרות לענות על שאלה כזו. בהחלט ייתכן שההתבגרות היא שעשתה את העבודה. אין שום ספק שהיא לבטח תרמה לתהליך. אולם, אין גם אפשרות לדעת מה היה מצבו של הילד לולא היה בטיפול. פעמים רבות סימפטומים, המהווים עדות למצוקה רגשית, אם אינם מטופלים – יחמירו במהלך הזמן או יקבלו פנים אחרות בצורת סימפטומים חדשים. הדבר היפה והמרגש ביותר בעבודה עם ילדים, ובעיקר בעבודה עם ילדים בגיל הרך, הוא העובדה ששינוי קטן שנעשה בשלבים המוקדמים – משפיע לאחר מכן על כל מהלך ההתפתחות. הוא מסיט לכיוון חדש את המסלול ההתפתחותי כולו, ובכך משנה את המשך חייו של הילד, מעתה ולנצח.
מעבר לסימפטומים, הטיפול הפסיכולוגי מתמקד בתהליכים נפשיים עדינים ועמוקים, דוגמת בנייה של תחושת זהות וערך עצמי, כוחות פנימיים, יכולות התמודדות עם משברים ותסכולים, הסתגלות לשינויים, התנהלות בתוך מערכות יחסים בין-אישיות, חיבור של האדם אל הרצונות האמיתיים שלו ועוד. כל אלו אינם ניתנים למדידה ולכימות. יתרה מזו, גם כאשר הושג בהם שינוי – תמיד ניתן להמשיך, תמיד יש מקום לעוד התפתחות וצמיחה.
אין תחושות סיפוק ואושר גדולות יותר עבור פסיכולוג מאשר הידיעה שטיפול מסתיים כיוון שהמטופל והמטפל חשים שניהם כי המטופל נמצא במקום רגשי אחר מהנקודה בה היה בתחילת הטיפול, וכי כעת יש למטופל את הכוחות והכלים הפנימיים להתמודד בעצמו עם אתגרי החיים. עבורי, ההפסד הכלכלי הכרוך לכאורה בפרידה ממטופל אינו מניע חזק מספיק בכדי לוותר על הרצון להרגיש שהצלחתי לבצע את עבודתי ובאמת לעזור לאדם שפנה אלי. ואפילו מבחינה כלכלית לא בטוח שמדובר בהפסד. ראשית, תמיד יהיו אנשים נוספים שיזדקקו לעזרה.. ושנית, מטופל שנפרד בטוב, נוצר בתוכו את דמותו של הפסיכולוג ואת הידיעה כי ניתן להיעזר, והוא יודע כי תמיד יוכל לשוב, אם וכאשר ירגיש צורך בכך.
והלוואי וכל המטופלים כולם יוכלו לעסוק בצעצועים התפתחותיים צבעוניים ומעוררי חיוכים במקום בכאבים נפשיים…
