פחות, זה יותר

העולם המערבי מציף אותנו בגירויים.
כאמהות, אנחנו מוצפות לא רק מבחוץ אלא גם מבפנים – בציפיות, כמיהות, תקוות, תחושות אחריות, תחושות אשם, חרטות ודאגות.
ומתוך אהבה ואינסוף כוונות טובות, אנחנו לא פעם מציפות… אותם. מתוך הרצון לתת להם כמה שיותר, כדי שיתפתחו הכי טוב שאפשר.
אבל בפועל – הם לא צריכים כל כך הרבה. הם מסתפקים במועט, או יותר נכון – זקוקים למועט.
זקוקים לאפשרות להתמקד בדבר אחד. זקוקים להזדמנות להתאמן על הושטת היד לקו האמצע. זקוקים לזמן ארוך יותר מול כל צעצוע, כדי ללמוד להאריך את משך הקשב. ללמוד להשתהות.
פחות.
וזה נכון לא רק לגבי צעצועים. בכלל.
זקוקים שנהיה איתם בביחד שקט וקרוב. שנאפשר את קשר העין, והחיוך, והמגע, וה’דיבור’ המשותף (מכירות את זה? כשהם ממלמלים ואנחנו עונות, ומתפתחת שיחת צחוקים וקשקושים שלמה).
פשוט להיות.
עוד יהיה זמן להצפה של הגירויים שהעולם יביא איתו.
בתמונה: הלוואי שיכולתי לומר לאמא הצעירה שהייתי אז: לא צריך את כל ההצפה. ג’ירפה אחת לגמרי מספיקה. פחות, זה יותר.
אבל, בהמשך לפוסט הקודם שלי, אני מייד עונה לעצמי: הי, עשיתי כמיטב יכולתי!  🙂