מה שקורה בפגייה לא נשאר בפגייה. החוויות המוקדמות ממשיכות ללוות את הילדים וההורים עוד זמן ממושך לאחר השחרור, ולא פעם – כל החיים.
לידה מוקדמת, על אחת כמה וכמה אם היא מלווה בקשיים רפואיים של הפג, מלווה בכל כך הרבה אתגרים להורה, קצרה היריעה מלתאר… היא עלולה להביא איתה תחושות של אשמה, חוסר מסוגלות הורית, חוויות של אוזלת יד וחוסר אונים, אחריות בלתי נתפסת מבחינת קבלת ההחלטות הנדרשת בנוגע לחיים של מישהו אחר, עצבות, בדידות, חסך במגע, לפעמים תחושות כישלון או בושה, וכמובן, פחד עצום – מפני ההווה ומפני העתיד.
באופן טבעי, ככל שתקופת הפגייה הייתה דרמטית וסוערת יותר – ההשלכות שלה על ההורות עמוקות יותר. (אם כי, זו אינה משוואה מתמטית. יש גם הורים לפגים ‘קלים’ בקנה מידה רפואי, שעבורם חוויית הפגייה היא קשה והשלכותיה בכל זאת ניכרות). באופן עצוב אך לא מפתיע, לא פעם אצל אמהות התחושות הקשות עוצמתיות במיוחד, כיוון שהן מרגישות שהגוף שלהן הוא ‘האחראי’ למה שהתרחש, גם אם ברמה השכלית הן מבינות שזו לא אשמתן.
בעיבוד חוויית פגייה אנחנו עוברות יחד על החוויות המכאיבות. אין נוסחה אחת לפתרון הכאב, אבל יש מה לעשות איתו. בעזרת העיבוד, רמת המצוקה יורדת, ואת יכולה להתפנות להיות אמא לילד שלך כמו שהוא בכאן ועכשיו. לעתים, נצליח למצוא נקודות אור והתרגשות בתוך האירועים שהיו. לעתים, נמצא דרכים שבהן את יכולה לתת משמעות לחוויות שעברת (ולפעמים עדיין עוברת), למשל באמצעות פעילות למען אחרים שחווים חוויות דומות, באמצעות עשייה מקצועית או באמצעות ביטוי אומנותי. ולעתים, פשוט נחבק יחד את הזיכרונות. נניח אותם כמו בקנגורו, עור-אל-עור, קרוב אל הלב. ומכאן יהיה קל יותר לצעוד.
