כשנקלטים עם היריון חדש אחרי שהיה אובדן של היריון קודם, יש שלבים בהתפתחות הפחד.
(מה שאני כותבת כאן לא מבוסס על מחקר שקראתי אלא על הנשים שפגשתי. אני רואה את אותם תהליכים מתרחשים שוב ושוב)
*
בשלב הראשון, יש קושי להאמין שאכן יש היריון.
כשהוא בכל זאת נשאר, יש מעין הפרדה בין ההיריון לבין העובר. יודעים שההיריון קיים, אבל לא מרגישים שום רגש כלפי העובר.
כשההיריון ממשיך, מסתיימת תחושת הניתוק הרגשי והפחד הגלוי תופס את מרכז הבמה. פחד שההיריון לא ישרוד, שמשהו ישתבש.
בהמשך, הפחד הופך להיות פחד לעובר. חשש שמשהו איתו לא יהיה בסדר. בשלב הזה כבר יש רגשות כלפיו, ההתקשרות החלה. זה מאוד מרגש. וגם מאוד מפחיד.
ככל שההיריון מתקדם לכיוון השבועות האחרונים, החששות סביב הלידה הולכים ותופסים יותר מקום. פחד שמשהו ישתבש בלידה, שיקרה משהו רע לתינוק או לאישה. לא פעם בשלב הזה גם יתעוררו חששות מהתקופה שלאחר הלידה, בעיקר אם האישה חוותה בעברה דיכאון לאחר לידה קודמת.
*
אבולוציה של חרדות.
למרות הכאב שהן מבטאות – התהליך הוא טבעי, ודווקא מלמד על התפתחות רגשית תקינה אצל האישה. תארו לעצמכם שעד סוף ההיריון היא הייתה נשארת בניתוק הראשוני, לא מאפשרת לעצמה להכיר בכך שיש היריון, לא מאפשרת לעצמה לפחד, לא מרשה לעצמה להתחבר…
*
ולכן, אנחנו מחבקות באהבה את החרדות, ורק עוזרות לאישה לשאת אותן.
כידוע, להיות אמיצה זה לא אומר לא לפחד, זה אומר – לעשות למרות הפחד.
להיות בהיריון אחרי אובדן היריון זה להיות הכי גיבורה שיש.
