אני וודאי לא הראשונה שאומרת: כשם ש”חופשת לידה” היא לא באמת חופשה, כך גם “הגיל הרך” הוא לעתים קשה… גם עבור ההורים וגם עבור הילדים.
בעידן שלנו אנחנו מגיעים אל ההורות מלאי חלומות ורצון טוב. חשוב לנו יותר מכל שהילד שלנו יהיה מאושר. אנו מצפים מעצמנו להיות שלווים, מכילים, מאפשרים. אך לא פעם במציאות חוויית ההורות שלנו שונה מאוד מזו שתכננו. למשל, הורים רבים רוצים להיות רכים אך מגלים שנכנסים עם הילד כל הזמן לעימותים, מוטרדים כשהילד מציג קשיי פרידה או התפרצויות, וכדומה. בנוסף, לא פעם הילד מביא איתו את המאפיינים שלו: קשיים בהתפתחות השפתית או המוטורית, רגישות תחושתית, טמפרמנט סוער, בעיות רפואיות ועוד מגוון רחב של גורמים אשר עשויים להשפיע על ההתנהגות שלו גם בלי קשר להורות שאנו מספקים לו. בגיל הצעיר כל תחומי ההתפתחות משולבים יחד ומשפיעים עמוקות האחד על השני.
אם אתם מרגישים שהילד חווה מצוקה מתמשכת או מציג קשיים משמעותיים בתפקוד היום-יומי, או אם אתם חווים מצוקה מתמשכת בהורות – כדאי לפנות לעזרה.
בגיל הצעיר ההורים הם חלק בלתי נפרד מעולמו של הילד כך שלא פעם ניתן להיפגש עם ההורים בלבד ולטפל בילד דרכם. אפשרות נהדרת נוספת הינה טיפול דיאדי, שבו ההורה והילד מגיעים יחד לפגישות. במקרים מסוימים, למשל כאשר רוצים לעבוד על יכולת הנפרדות של הילד מהוריו, כן יתקיים בכל זאת טיפול פרטני, כלומר פגישות עם הילד לבד. במצב כזה תמיד יתקיימו במקביל גם פגישות עם ההורים.
בשנים בהן טיפלתי בילדים, הורים לא פעם היו שואלים אותי כיצד ניתן לטפל בילד כל כך קטן. הם היו מוטרדים מהעובדה שהילד לא מספר לי על מה שקורה או על הדברים המציקים לו, ומתקשים להבין איך אני יכולה לעזור אם ‘הוא לא מדבר איתי’. ואני הייתי מרגיעה אותם, שאין לי צורך שישתף אותי. ילדים לא נוהגים לשתף (כל הורה מכיר את זה. הניסיון היום-יומי להבין מה עבר על הילד בגן ולהיות שותף לחוויותיו שתמיד מסתיים במילה אחת: “בסדר”, או ביום נדיב במיוחד: “כיף”). ילדים חיים את ה’כאן ועכשיו’. אנו המבוגרים מחזיקים עבורם את הרצף, עבר-הווה-עתיד, חיבור בין החוויות לתחושות וכדומה. מבחינת הילד, אם כרגע אני אוכל גלידה וטעים לי, אז הכל נהדר, גם אם לפני רגעים ספורים נפלתי וקבלתי מכה חזקה בראש. בעבודה עם ילדים רכים (והאמת שזה קורה לי לא מעט גם עם מבוגרים) הרגשתי לא פעם שאני לא זקוקה למילים. נמצאתי איתם בחוויה התחושתית, בכאן ועכשיו. אצל ילדים זה נעשה בעיקר בעזרת משחק. דרך המשחק שלהם ניתן ללמוד על עולמם הפנימי, על מה שמשמח אותם, מסקרן אותם, מפחיד אותם, מעציב אותם וכדומה. ודרך המשחק גם מתבצעות ההתערבויות הטיפוליות. המטפל/ת קשובה לתכנים של המשחק שבו הם בוחרים לשחק, לרגש הנלווה למשחק, לטון הדיבור, לדברים שלא נאמרים, לחוויה התחושתית שלה עצמה בזמן המשחק… ומתוך כל אלו היא בוחרת מה, כמה ומתי להחזיר אליהם.
לפעמים הורים חוששים שאם הם מביאים את הילד לטיפול הם משדרים לו: “אתה חלש” או “אתה לא בסדר”. ואני חושבת: בדיוק להיפך. בעיני להביא ילד לטיפול זה להעניק לו מתנה. ללמד אותו שאפשר להיעזר. להעביר לו בצורה עמוקה את הידיעה שאתם, ההורים שלו, רואים אותו ואת הצרכים שלו. מה גם, שעבור ילד הגעה לטיפול אינה משהו סטיגמטי כמו עבור חלק מהמבוגרים. ילדים שמחים לבוא. בדרך כלל הם מאוד נהנים בפגישות, ולא פעם שואלים אחר כך “מתי אפשר עוד פעם לבוא?”.
