במהלך השנים בקליניקה למדתי לגלות שיש לי חיבור עמוק לעבודה הטיפולית עם נשים.
למשל, לא פעם טיפול שהחל כהדרכת הורים עם שני בני הזוג הפך בסופו של דבר לטיפול פרטני של האם. אני לא יודעת אם זה קורה בגלל שנשים באופן כללי יותר נוטות להתחבר לשפה הטיפולית, או שהשפה הטיפולית שלי באופן ספציפי יותר מתאימה לנשים. אבל זה לא באמת משנה. אני מניחה שבאופן טבעי אני מרגישה יותר קרובה לקול הנשי, יותר מבינה ומזדהה איתו. אני אוהבת את היכולת של נשים לצלול אל תוך העולם הרגשי, להעמיק ולחקור ולהתבונן אל תוך עצמן. אלו המקומות שמרתקים ומרגשים אותי בתוך טיפול.
בעבודה שלי יש לי זכות אדירה ללוות נשים בשלבי חיים שונים. במצבי משבר וקושי, בשמחות, בהתלבטויות ובשגרה (שהרבה פעמים הינה מורכבת לא פחות). לפעמים מגיעות אלי לטיפול נשים שמתמודדות עם סיפורי חיים מאוד קשים. מחלות, מוות של בני משפחה, פגיעה מינית, פרידה זוגית כואבת, ילד עם צרכים מיוחדים… בעבר, כשהייתי שומעת מהאישה בשיחת הטלפון הראשונה את עיקרי הסיפור לרגע הייתה חולפת בראשי המחשבה ‘במה בעצם אני יכולה לעזור אל מול מציאות חיים שהיא באופן אובייקטיבי כל כך קשה?’. אבל אז, כל פעם מחדש, כשנפגשתי עם האישה גיליתי שהאישה היא לא הסיפור של חייה. במהלך הפגישות יכולנו היא ואני לזהות מה קורה במפגש בין אירועי החיים המתרחשים במציאות חייה החיצונית, לבין מי שהיא בעולמה הפנימי. וזו הייחודיות שלי כפסיכולוגית לעומת שיתוף של חברה טובה. אני עוזרת לאישה, עוזרת לך, להתבונן על עצמך בתוך סיפור חייך. אני מתבוננת יחד איתך. יחד אנו מבינות מי את ומהו שביל ההתמודדות הנכון עבורך.
נכנסים פה כמובן גם עוד מוטיבים משמעותיים, שמייחדים טיפול פסיכולוגי על פני קשר רגיל. לא נדרשת ממך הדדיות, כמו בפגישה עם חברה. אני שם למענך, אנחנו מתמקדות רק בך. העובדה שאני לא דמות מתוך מארג חייך מאפשרת לי לשמור על עמדה נייטרלית, אין לי אינטרס שתעשי דווקא צעד כזה או אחר (וזו הסיבה שבפסיכולוגיה אנו מקפידים לא לטפל באנשים קרובים). ולכל אלו מצטרפת הקביעות. העובדה שאני תמיד שם, למענך, שבוע אחרי שבוע. את לא לבד. בתוך כל הסערות, בתוך כל מה שקורה מסביב, המקום המוגן שלך מובטח. הביטחון הזה מאפשר להגיע לרבדים נפשיים עמוקים. ולצמוח.
