חודש נובמבר הוא חודש המודעות לפגים.
כמו כל חודשי המודעות למיניהם, הוא בעצם נועד לאנשים שלא חוו את הנושא מבפנים. הורים לפגים לא באמת צריכים חודש מודעות, הפגייה נשארת במודעות של רבים מהם גם זמן ניכר לאחר השחרור, ואפילו יהיה נכון לומר – נשארת לתמיד.
ולכן, חודש נובמבר הוא גם חודש המודעות ל(הורים ל)פגים.
הורים לפגים חווים רמות גבוהות של סטרס בתקופת הלידה. הדבר הכי יקר, המשימה ההורית הכי חשובה – האחריות על בריאות הילד שלהם – נמצאת בידיים של זרים במקום בידיים שלהם. באופן בלתי נמנע הורים אלו חווים לא פעם רמות מוגברות של מצוקה, חווים סימפטומים של דיכאון וחרדה, לעתים הם אף יפתחו סימפטומים של פוסט-טראומה.
יש משמעות עצומה למידת המעורבות שמתאפשרת להורים בטיפול בתינוק שלהם בפגייה. ככל שההורים הינם שותפים פעילים יותר – כולם מרוויחים: התינוקות מתפתחים טוב יותר ומשתחררים מהר יותר מהפגייה, ההורים מפתחים תחושת מסוגלות הורית גבוהה יותר והקשר בין הילד לבין הוריו הולך ונבנה.
למידת האקטיביות ההורית יש משמעות גם לאחר השחרור מהפגייה. משבר, כל משבר, הוא גם הזדמנות – אם אנחנו מצליחים לנתב את הכוחות שלנו לכיוונים של צמיחה. להעניק משמעות, לעצמנו ולאחרים, בזכות הדברים הקשים שחווינו ולפעמים עדיין חווים. לא במקרה, הורים רבים לפגים מתעלים את חוויות הלידה המוקדמת לעשייה, כגון: תמיכה בהורים טריים לפגים, התנדבות בפגייה, כתיבה (או כל סוג אחר של יצירה), הוראה / מחקר / טיפול בתחומים הקשורים לנושא, המצאות משפרות איכות חיים או טיפולים רפואיים, הקמת עמותות, גיוס כספים וכדומה.
כאשר הורים רוצים לעבד בטיפול את החוויה הקשה שעברו סביב הלידה המוקדמת, בדרך כלל נחפש את נקודות האור, הנקודות המחזקות. אבל השבוע, אמא מרגשת ויקרה ללבי לפג שנולד בשבוע מאוד מוקדם הזכירה לי שיש עוד חלקים בעיבוד החוויה. שאי אפשר רק להתמקד בנקודות האור ובדברים המשמעותיים שנולדו בעקבותיה. ואפילו לא להסתפק בידיעה שזה ‘היה ונגמר’. אלא, צריך גם לזכור לתת מקום לעובדה שזו הייתה חוויה מאוד קשה, ולהכיר בזה שברמה מסוימת – כך היא גם תישאר. שגם אם אפשר וחשוב למצוא בה משמעות, “יש משהו בחוויה של הפגייה שדווקא הנורמליזציה שלה היא קשה. זו חוויה שהיא נוראית. וצריך לקבל את זה שזאת הייתה חוויה נוראית, ועברנו אותה.” כמה חוכמה.
