תהליכי ויסות הם כל התהליכים שאנחנו מפעילים, במודע או שלא מודע, כדי לשמור את המערכות שלנו בתוך טווח ערכים רצוי. זה נכון גם לגבי מערכות גופניות – קצב לב, נשימה, טמפרטורת גוף וכו’, וגם לגבי מערכות רגשיות – עצב, שמחה, התרגשות, פחד וכדומה.
תינוקות מסוגלים החל משלבים מוקדמים מאוד (אפילו פגים!) להפעיל התנהגויות ויסות עצמי, שכמובן הולכות ומשתכללות ככל שהם מתפתחים. למשל הם יכולים להסיט הצדה את המבט, להכניס אצבע לפה, למולל את הבגד, ללטף את השיער של עצמם או של מי שלידם, להמהם או למלמל לעצמם, להתקרב או להתרחק מצעצוע. גם בכי הוא למעשה התנהגות של ויסות, כי הוא מסמן לסביבה שמשהו לא טוב קורה לי ומביא לשינוי המצב – בעקבות הבכי ירימו אותי, יאכילו אותי, יחליפו לי או ירדימו אותי.
גם לאמהות יש מגוון התנהגויות של ויסות עצמי. כשאנחנו שרות לעצמנו שיר מרגיע או מדברות עם עצמנו, לוקחות הפסקת קפה או מקלחת, יוצאות לרגע למרפסת ונושמות עמוק, עושות מדיטציה, יוגה, מדברות עם חברה, יוצאות עם בן/בת הזוג… כל הדברים שנותנים לנו כוח ‘לאסוף את עצמנו’ ולהמשיך להתמודד עם המטלות הקשות של האמהות.
ויש את תהליכי הויסות ההדדי. כשתינוק מסתכל או מחייך אל אמא שלו – הוא משפיע גם על ההורמונים שמשתחררים אצלה בגוף, וגם על התהליכים שמתרחשים אצלה בלב. כשאמא מחזיקה את התינוק שלה, שרה לו, מלטפת, מרגיעה בכי וכו’ – היא מווסתת את התינוק ועוזרת לו ללמוד להתמודד עם גירויי העולם.
והקשר ביניהם הולך ונבנה, בזכות כל הפעולות הלכאורה ‘יומיומיות’ ו’פשוטות’ האלו, שאין מספיק מילים כדי לתאר את החשיבות שלהן עבור התינוק המתפתח.
אז מה כדאי לדעת?
שככל שיהיו לך יותר אמצעים לווסת את עצמך – תוכלי לווסת טוב יותר גם את התינוק שלך. כי בסופו של דבר, אנחנו המבוגר האחראי בסיטואציה, והאחריות על הויסות ההדדי היא בידיים שלנו. רכשי כמה שיותר כלים, כמה שיותר דרכים בהן את שומרת על עצמך ועוזרת לך להיות מאושרת – וגם את וגם התינוק שלך תצאו מורווחים.
הכל, אגב, נכון באותה מידה גם לגבי אבות.
כולנו זקוקים לחסד הויסות.
