במודע או שלא במודע, כל הנשים מגיעות אל האמהות עם רשימת משאלות.
אז נכון, הרשימה היא מאוד אישית. אבל בכל זאת, יש בה גם לא מעט מוטיבים משותפים.
כמו למשל, המשאלה לתיקון. אולי המשאלה הגדולה מכולן. הרצון לתת לילד שלי את מה שאני לא קיבלתי, את האמהות שהייתי רוצה לקבל ולא הייתה לי. אנחנו לא רוצות להיות ‘אם טובה דיה’, אלא ‘אם יותר טובה’. כי לא חשוב עד כמה ההורים שלנו ניסו – בלתי נמנע שחווינו קשיים, חסכים, אכזבות, תסכולים… ואנחנו רוצות לתקן את כל אלו דרך האמהות לילד שלנו. (למעשה, משאלת התיקון היא המשאלה לטפל בילדה הפנימית שתמיד נמצאת, כאובה, בתוכנו).
או למשל, המשאלה להפוך להיות מישהי חדשה – מישהי שונה מאיך שהייתי עד היום, טובה יותר. גרסה משודרגת של עצמי, לפעמים אפילו גרסה הפוכה ממני. להצליח בדברים שלא הצלחתי בהם קודם, למשל להצליח להיות תקתקנית / שמחה / בשלנית / רגועה /
ויש את המשאלה להרגיש אהבה שמעולם לא הרגשת כמוה, תחושת חיבור מדהימה אל התינוק שלך כבר מהרגע הראשון. ואת המשאלה להרגיש שלמה, עם תחושת תכלית, כי מעכשיו – יש משמעות לקיום שלך. ויש גם רשימה שלמה של משאלות כלפי התינוק…
הדבר המשותף להרבה מהמשאלות (בעיקר לאלו שלא מתמלאות) הוא הציפייה הלא ריאלית. האידיאליזציה. הרצון להיות אמא מושלמת, לחוות רגשות מושלמים, להתנהג באופן מושלם.
ולכן, בעיניי, הפתרון הוא לא – לוותר על המשאלות, אלא – להפוך אותן להיות יותר מותאמות.
מבחינת תזמון, מינון, איזון.
כי ‘פיית השיניים’ של האמהות, עושה דברים בדרך שלה. היא מגיעה בזמנים שהיא רואה לנכון, ומביאה לפעמים מתנות אחרות מאלו שאנחנו ביקשנו. אבל היא תמיד מגיעה.
חשוב לזכור שזה לא ‘הכל או לא כלום’. ושזה בסדר, יותר מזה – זה בלתי נמנע – להרגיש גם וגם. וגם. ועוד כל מני.
ברוכה הבאה, אמא. No place like mom.
(בתמונה: דלת של משפחה שאני לא מכירה. חלפתי על פניה לפני כמה שנים והיא כל כך גרמה לי לחייך, לא יכולתי שלא לצלם אותה:)
