קצת פמיניזם רגע.
*
בזמן האחרון כמה וכמה מטופלות שלי חזרו למעגל העבודה, לאחר שבמשך תקופה ארוכה מאוד הן היו מחוץ לו.זה קשור גם לתהליכים הנפשיים שהן עשו, וגם, כמובן, לפתיחה המחודשת של המשק אחרי הקורונה. בעיקר, לפתיחה המחודשת של המסגרות החינוכיות.
המשותף לכל המטופלות האלו הוא – שהן אמהות. בכל דבר אחר הן שונות: הגיל שלהן שונה, אזור המגורים, תחום העיסוק, גיל הילדים, האם יש/אין לילדים קשיים התפתחותיים… אבל כולן עבדו לפני שהפכו לאמהות, והתקשו לחזור לעשות את זה אחרי הלידה, כל אחת מהסיבות שלה (גם הרבה לפני הקורונה. זאת רק הייתה מכת המחץ האחרונה).
ועכשיו, בצעדים קטנים, הן מגששות את דרכן חזרה לעולם התעסוקה. להרשות לעצמן להתחיל להיות גם ‘אשת המקצוע-‘ ולא רק ‘אמא של-‘. אצל חלקן, זה ייקח עוד זמן עד שיוכלו להיות ‘אשת המקצוע’ בתחום שהן באמת אוהבות, כי בתור התחלה הן חייבות להתפשר על משרות שמתאימות לאמהות.
אז מה אני אומרת פה בעצם? לא משהו חדש שאנחנו לא יודעות. פשוט משתפת בעצב של לראות מקרוב איך בישראל 2021 זה עדיין קשה, כמעט בלתי אפשרי, להיות אישה שרוצה לשלב בין קריירה לבין אמהות בשנים הראשונות. הלוואי שנדע כחברה לשנות את המצב הזה.
*
בתמונה: פסל של רמי פלדשטיין, גן הפסלים במנוף.
