בעקבות הקורונה, גיליתי בתקופה האחרונה (כמו כולם) את נפלאות הפגישות מרחוק.
גם בעבר עשיתי פגישות כאלו מדי פעם, אבל רק במקרים מאוד נדירים, כשלא הייתה שום אפשרות אחרת. ועכשיו, המציאות העניקה הזדמנות להתנסות נרחבת בפגישות מהסוג הזה.
הופתעתי לגלות את עוצמת היעילות של טיפול מרחוק.
כולל פגישות מורכבות, כמו תצפיות הורה-ילד.
כולל טיפולי emdr, שדורשים גרייה דו-צדדית.
כולל מטופלים חדשים שהגיעו אלי בתקופת הקורונה, שמעולם קודם לכן לא התקיים בינינו מפגש מחוץ למסך.
כולל טיפולים בשיחת טלפון בלבד, ללא ווידאו שמאפשר לראות פנים.
זה מדהים בעיניי.
היכולת האנושית לבנות קשר, להיעזר בקשר, גם ממרחק. לייצר מפגש, משמעותי, נוגע.
זה לא יהיה מוגזם לומר שכל תפיסת העולם שלי בנושא הזה כמטפלת השתנתה בעקבות הקורונה.
ויחד עם זה, יש משהו במפגש פנים-אל-פנים, שאי אפשר להשתוות אליו במפגש מרחוק, לא משנה עד כמה האמצעים הטכנולוגיים משוכללים. קצת כמו המחקרים המלמדים על כך שילד לומד שפה בצורה פחות יעילה מאנשים מצולמים, בהשוואה ללמידה מתקשורת ישירה עם בני אדם אמיתיים.
המוח שלנו רוצה מפגש אמיתי. לזה אנחנו מתוכנתים.
בימים אלו, בהם אני מתחילה בהדרגה לחזור לפגישות בקליניקה, המפגשים המחודשים עם המטופלים מאוד מרגשים.
התגעגענו, גם הם וגם אני.
וכמו אחרי כל חוויה משמעותית, השאלה היא – מה ניקח אתנו להמשך הדרך.
אחד הדברים שאני בוחרת לקחת, הוא הרחבת היכולת להיות בקשר. מקרוב וגם מרחוק.
שתהיה חזרה קלה לשגרה, כולנו קצת צריכים ללמוד עכשיו מחדש ללכת…
