אני משתדלת, תמיד, לעשות טוב.
הרבה פעמים זה מצליח, ואז הטיפולים מרגשים ומשמחים.
אבל, לצערי, לפעמים גם לא… לפעמים מטופלות נפגעות ממני, מתאכזבות, מרגישות שלא עזרתי להן או אפילו גרוע מזה – שמצבן הוחמר.
אני מבינה שזה בלתי נמנע, חלק מלהיות מטפלת כולל גם אכזבות וחוסר הצלחות. כל מי שעובד בעולמות הנפש מכיר את זה. אנחנו מגיעים למקצוע מתוך רצון להיטיב, אבל ברור שבדרך יהיו גם החמצות.
ועדיין, זה כואב.
במקרה הטוב, המטופלת נשארת בטיפול ואנחנו מצליחות לעבד יחד את מה שהיה, ולצאת מחוזקות.
במקרה הפחות טוב, הטיפול מסתיים, וכל אחת נשארת עם התסכול והכאב בנפרד.
במקרה כזה, הדבר היחיד שאני יכולה לעשות, זה להמשיך ללכת עם המטופלת בתוכי. אני תמיד מנסה להבין מה היה, מה הייתי צריכה לעשות אחרת, ולהסיק מסקנות לפעמים הבאות.
אבל לא באמת ניתן להסיק מסקנות. גם, כי כל מטופלת היא ייחודית, ולכן הפעם הבאה שבה אכשל לא תהיה זהה לנוכחית. וגם, כי, כאמור, הכשל הוא בלתי נמנע. ממש כמו באמהות.
קוהוט קרא לזה כשל אמפטי. אירועים בהם המטפל לא נענה באופן מותאם לצרכיו של המטופל, בדיוק כמו שההורה לא נענה באופן מותאם לצרכים של התינוק.
הכשלים האלו מכאיבים, אבל הם גם הבסיס לצמיחה. הם טומנים בחובם את הפוטנציאל לתיקון, או לפחות להתפתחות. גם של התינוק וגם של ההורה. גם של המטופלת, וגם שלי.
ויחד עם זאת, מתחשק לי לאחל שתהיה לכולנו שנה מעוטת החמצות ככל שניתן. שההתפתחות והצמיחה יהיו בעיקר מתוך שמחה. וברוח הימים האלו – גם מאחלת לכולם בריאות איתנה.
חתימה טובה.
