איך לא שאלתי לשלום התינוקת שלי אחרי הלידה?!

** אזהרת טריגר: לידה טראומטית **

–

–

–

–

הפעם אני רוצה לדבר על רגשות האשם של אמהות שהיו במצב רפואי קשה בעקבות לידה (למשל: איבדו המון דם, איבדו הכרה, נאלצו לעבור ניתוח חירום, עברו החייאה וכדומה) – ולאחר שהתעוררו הן לא שאלו לשלום התינוק(ת) שלהן.

ברוב המכריע של המקרים, הן אפילו לא זכרו בהתחלה שנולד להן תינוק.

כשהן כן נזכרו, או אחרי שמישהו הזכיר להן, הן הרגישו שלא מספיק אכפת להן מהתינוק. שהן עסוקות בעצמן. ועל זה הן לא מפסיקות להלקות את עצמן.

אני רוצה לדבר על זה, כי זו תופעה שחוזרת על עצמה. כמעט לא יצא לי לפגוש אמא שהייתה במצב רפואי קשה – ולא חוותה את זה.

המידע הזה חשוב, כי הוא אומר שזו לא את. זה לא שאת באופן אישי לא היית מספיק אכפתית כלפי התינוק שלך.

המידע הזה אומר שזו תופעה אוניברסלית. שככה אנחנו כבנות אדם. כאשר הגוף שלנו עסוק בהישרדות – הוא לא פנוי לחשוב על שום דבר אחר. אפילו לא על התינוק שכרגע יצא ממנו. ה’אינסטינקטים האמהיים’ הם לא יותר חזקים מהמצב הפיזי של גוף שנאבק להישאר בחיים.

אני רוצה לדבר על זה, כי אני שומעת כל כך הרבה אמהות שמתייסרות. “איך זה יכול להיות שלא היה אכפת לי מהתינוק שלי?”.

זה לגמרי יכול להיות. וזה לא הופך אותך לאמא פחות טובה או אוהבת. זה פשוט אומר שהיית בהישרדות. רק אחרי שהתאוששת, רק אחרי שהגוף שלך קצת התייצב – יכולת להתחיל להיות אמא. ככה פשוט.

(ואחר כך, מאוד יכול להיות שהגיעו גם קשיים נוספים. הרבה פעמים לידה קשה מבחינה רפואית נקשרת עם דיכאון לאחר לידה. גם בזה את לא אשמה, זה הכל חלק מאותה ‘עסקת חבילה’).

**