צריך מידה מסויימת של אכזריות כדי להיות מטפלת EMDR.
בואו נודה על האמת, אני מפגישה את המטופלות שלי עם הרגעים הכי קשים וכואבים שהן חוו בחייהן. זו מהותה של טראומה.
ובניגוד לטיפול דינמי שבו אני בעיקר בעמדה של הקשבה והכלה, בטיפול EMDR אני לא פעם ממש דוחקת בהן להיפגש עם החומרים המכאיבים.
זה קשה כל כך, לפעמים אני בוכה יחד איתן.
*
אז מה בכל זאת גורם לי לעשות את זה?
הידיעה שזה לטובתן.
*
טראומה לא מעובדת ממשיכה לרדוף אותנו. גם אם אנחנו מנסות לא לחשוב עליה – היא מופיעה ברגעים לא צפויים. אנחנו חוות דריכות תמידית, המון דברים עלולים להוות טריגר ולהציף אותנו, ההימנעויות הולכות וגדלות כשמצד אחד הן מצמצמות את מרחב המחיה שלנו ומצד שני הן לא באמת מצליחות להגן עלינו…
הטיפול מאפשר לפגוש את הזיכרונות הקשים בסביבה מוגנת. ולא לבד. אני שם איתן, אנחנו מחזיקות יחד את הכאב והפחד.
הטיפול מאפשר לפגוש את הזיכרונות הקשים ולשחרר אותם. בסופו של דבר, הם הופכים פחות רודפניים. בפעם הבאה שניזכר בהם, או אם נפגוש משהו שיזכיר לנו אותם – כבר לא נכאב או ניבהל באותה מידה. נוכל להתמודד עם זה.
זאת השאיפה בכל סוג של טיפול. אבל בטיפול EMDR יש אמצעים מעבר לדיבור כדי לקדם את התהליך הזה.
*
זה מה שמאפשר לי לעשות את זה.
הידיעה שהכאב בטיפול יביא לשחרור. להקלה. לצמיחה פוסט-טראומטית.
לחיים יותר טובים. ?
