אדם מבחוץ לא יוכל להבין את עוצמת התהליך. גם אם המטופל/ת מנסה לספר למישהו אחר (בני משפחה, חברים וכו’) על מה דיברנו, מה היה שם בחדר – זה אף פעם לא מצליח להעביר את התחושה.
החוויה הזו, שמישהו אחר רואה אותנו, את הבפנים שלנו, מגלה יחד אתנו את כל הפינות הנסתרות של הנפש שלנו – היא בלתי ניתנת לתיאור במילים.
יש לפעמים רגעים בטיפול בהם אני מרגישה שהנפש של אדם אחר ממש מונחת פיזית בתוך כפות הידיים שלי. ברגעים האלו אני נחרדת מעוצמת האחריות. אני מרגישה כמו רופא מנתח, שכל תנועה שגויה שלו עלולה להיות קטלנית. ובו בזמן, תנועה בכיוון הנכון עשויה להיות מצילת חיים.
מבחינתי הצלחה של טיפול לא תלויה בהיעלמות הסימפטומים (אם כי, כמובן, אני מאוד שמחה כאשר זה קורה), אלא בהצלחה ליצור את החיבור הזה. אני מסכימה עם מרשאל רוזנברג, בעיניי המשאלה האנושית האוניברסאלית היא להיראות. שמישהו אחר יראה אותנו, יראה אותנו באמת. אנחנו מחפשים את זה בכל הקשרים שלנו – בקשרים המוקדמים עם ההורים, בקשרים עם בני הגיל, במקום העבודה, כמובן בקשרים עם בני זוג ולא פחות מזה בקשרים עם הילדים שלנו. בטיפול פסיכולוגי, יש את ההזדמנות להיראות כמו שאין באף מערכת יחסים אחרת. דווקא בגלל שהמטפל הוא לא דמות מתוך מערכות היחסים הרגילות שלנו בעולם. וזו, אגב, הסיבה לשמירה על עמימות בנוגע למאפיינים והביוגרפיה של המטפל.
לא תמיד זה קורה, הקסם. לפעמים למרות כל הרצון הטוב של המטופל/ת ושלי, ממגוון סיבות המפגש לא מתרחש… אבל כאשר הוא כן מתאפשר – זה הופך להיות מהרגעים המרגשים בחיים, גם עבור המטופלים וגם עבורי. ואז אני מתמלאת הודייה, איזו עבודה נהדרת יש לי.
