(אגב, לא במקרה, אצל נשים רבות שאני עובדת איתן – הזיכרון הטוב כולל לא פעם את הילד.ה שלהן . ההתקשרות אל הילד שלנו היא מקור כוח).

הפוסט רגע טוב הופיע לראשונה ב-הגר הראל.

“הגעת ליעד”.

איך יודעים שטיפול באישה לאחר לידה הסתיים?

כשיש את כל הרכיבים שרואים אצל האישה בתמונה:

* היא מחייכת.

* היא מרגישה חזקה.

* היא מחוברת לתינוק(ת) שלה.

הטיפול מסתיים כשהיא מסוגלת להחזיק גם אותו וגם את עצמה.

אם היא באה בגלל דיכאון או חרדה – יש ירידה ברמות המצוקה ועלייה במידת ההתקשרות (attachment) אל הילד שלה.

אם היא באה לצורך עיבוד של אובדן היריון / לידה מוקדמת / חווית לידה קשה – היא כבר לא מרגישה מוצפת ממה שהיה, ולא מפחדת מפני ההיריון הבא.

למעשה, אין באמת כזאת שאלה – איך יודעים שהטיפול נגמר. זה ברור גם לי וגם לה.

הדימוי שעולה לי לא פעם הוא שאמא לאחר לידה נמצאת בלב ים, בתוך סערה. ובעבודת צוות אנחנו מביאות אותה יחד, בהקדם האפשרי, לחוף מבטחים. עכשיו היא יכולה לבחור אם להישאר להמשיך לעגון איתי, או להפליג לדרכה. כך או כך, היא כבר יודעת לנווט את הספינה.

בדרך כלל, זה קורה הרבה יותר מהר ממה שהיא חשבה שיקרה.

לפעמים אני תוהה על זה, מה מאפשר לטיפולים להיות כל כך קצרים (וזה לא שאני נמנעת באופן עקרוני מטיפולים ארוכים. יש מטופלים שאני מלווה באהבה לאורך שנים). אני חושבת שזה קשור בעיקר לשני דברים:

1. העובדה שאמא לאחר לידה נמצאת מבחינה רגשית בתקופה של ‘קפיצת גדילה’. לא רק הילד שלה עובר תהליכי התפתחות מואצים בזמן הזה, גם הנפש שלה. ולכן, התערבות טיפולית ממוקדת יכולה לסייע בצורה עמוקה.

2. המוטיבציה לשינוי בקרב אמהות לאחר לידה היא אדירה. למעשה, זאת אולי האוכלוסייה עם רמת המוטיבציה הכי גבוהה שקיימת. כי אמא לאחר לידה לא משתנה למענה. היא עושה את זה למען התינוק שלה. ואין ביקום שום תמריץ יותר חזק מזה.

אז נכון, המודל הזה – של טיפולים יעילים וקצרים – הוא לא תוכנית עסקית אופטימאלית מבחינת פרנסה . וגם, אני נדרשת לתרגל שוב ושוב את ההתמודדות שלי עם חרדת פרידה .

אבל, ברצינות: זה בעיקר מספק ומרגש להפליא, לדעת שהתערבות טיפולית יכולה להיות כל כך יעילה. אני נהנית לראות את האמהות שלי מפליגות לדרכן בבטחה. ושמחה אם מדי פעם הן שולחות גלויה.

הפוסט איך יודעים שטיפול באישה לאחר לידה הסתיים? הופיע לראשונה ב-הגר הראל.

חתימה טובה.

הפוסט פוסט מהלב. באווירת הסליחות. הופיע לראשונה ב-הגר הראל.

הפוסט סדרת סרטונים: טיפולי EMDR בהיריון ולידה הופיע לראשונה ב-הגר הראל.

גם בעבר עשיתי פגישות כאלו מדי פעם, אבל רק במקרים מאוד נדירים, כשלא הייתה שום אפשרות אחרת. ועכשיו, המציאות העניקה הזדמנות להתנסות נרחבת בפגישות מהסוג הזה.

הופתעתי לגלות את עוצמת היעילות של טיפול מרחוק.
כולל פגישות מורכבות, כמו תצפיות הורה-ילד.
כולל טיפולי emdr, שדורשים גרייה דו-צדדית.
כולל מטופלים חדשים שהגיעו אלי בתקופת הקורונה, שמעולם קודם לכן לא התקיים בינינו מפגש מחוץ למסך.
כולל טיפולים בשיחת טלפון בלבד, ללא ווידאו שמאפשר לראות פנים.

זה מדהים בעיניי.
היכולת האנושית לבנות קשר, להיעזר בקשר, גם ממרחק. לייצר מפגש, משמעותי, נוגע.
זה לא יהיה מוגזם לומר שכל תפיסת העולם שלי בנושא הזה כמטפלת השתנתה בעקבות הקורונה.

ויחד עם זה, יש משהו במפגש פנים-אל-פנים, שאי אפשר להשתוות אליו במפגש מרחוק, לא משנה עד כמה האמצעים הטכנולוגיים משוכללים. קצת כמו המחקרים המלמדים על כך שילד לומד שפה בצורה פחות יעילה מאנשים מצולמים, בהשוואה ללמידה מתקשורת ישירה עם בני אדם אמיתיים.
המוח שלנו רוצה מפגש אמיתי. לזה אנחנו מתוכנתים.

בימים אלו, בהם אני מתחילה בהדרגה לחזור לפגישות בקליניקה, המפגשים המחודשים עם המטופלים מאוד מרגשים.
התגעגענו, גם הם וגם אני.

וכמו אחרי כל חוויה משמעותית, השאלה היא – מה ניקח אתנו להמשך הדרך.
אחד הדברים שאני בוחרת לקחת, הוא הרחבת היכולת להיות בקשר. מקרוב וגם מרחוק.

שתהיה חזרה קלה לשגרה, כולנו קצת צריכים ללמוד עכשיו מחדש ללכת…

הפוסט מפגשים מרחוק ומקרוב הופיע לראשונה ב-הגר הראל.

וזה גרם לי לחשוב על השפעת ההקשר, הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו לגבי כל אירוע שקורה במציאות. תמיד יש סיפור. ‘נרטיב’. הנרטיב הפנימי שלנו, משפיע על האופן שבו אנחנו מפרשים ומגיבים לדברים.

קחו למשל צינון אצל תינוק. בימים כתיקונם, לא בימי קורונה.

צינון אצל תינוק זה סיוט. הוא לא מצליח לנשום, אז הוא גם לא מצליח לישון, ולא מצליח לאכול והוא מאוד נבהל. בנרטיב הפנימי שלו – יש תחושת אסון. כי תינוקות לא יודעים שאפשר גם לנשום דרך הפה, זו תגלית שנשגבת מבינתם. והם לא יודעים לקנח ולפתוח לעצמם נתיבי אוויר. והם לא יכולים להגיד לעצמם: “לא נורא, זה רק צינון, קצת לא נעים אבל עוד מעט זה יעבור”. אז הם נבהלים, אבל באמת. ממש אפשר לראות בעין את הבהלה של תינוקות בזמן הצינון הראשון שלהם. ושם זה התפקיד שלנו, המבוגרים, לעזור להם להתמודד עם הבהלה ולבנות נרטיב אחר. לתת להם להבין שהכל בסדר, שיש מי שמרגיע אותם, מחזיק אותם, עוזר להם להתמודד. עד שהם מבריאים.

אבל כאן נכנס לתמונה – הנרטיב הפנימי של ההורה. איך אנחנו חווים את הצינון של התינוק שלנו, עד כמה אנחנו רגועים מולו. אני רוצה להביא דוגמה, שממחישה את השפעת הנרטיב:

יש אמהות, שחוו אובדן של מישהו קרוב שנים לפני שהן הפכו להיות אמהות. והאובדן הזה לא עבר עיבוד רגשי, אבל הן חיות את חייהן וזה עובד להן יחסית בסדר. ואז נולד להן תינוק. ועדיין, הכל בסדר. הן מאושרות, מתפקדות, מטפלות בו היטב, לא חוות דיכאון לאחר לידה בשום רמה. אבל מספר חודשים אחרי הלידה – התינוק חולה. צינון קטן, לא מחלה רצינית. (ולא קורונה). הצינון הזה פותח תיבת פנדורה. כי בתוך האישה מתעורר נרטיב קשה מנשוא, שכולל בתוכו את החוויה: “אני עלולה לאבד אותו”. ומכאן יכול להתחיל להתגלגל כדור שלג, עד לרמת חרדה כזו שתגרום לאישה לא להיות מסוגלת להתקרב אל התינוק שלה. מרוב אהבה. בגלל הפחד לאבד.

במצב כזה, העבודה העיקרית בטיפול היא על הנרטיב הפנימי. לעזור לאישה להבין, מה הסיפור המסופר בתוכה. מה החיבורים שהנפש שלה עושה, בין הצינון של התינוק לבין האובדן שחוותה בעברה. ואז אפשר לכתוב את הסיפור מחדש. את האובדן מהעבר אי אפשר לשנות, לצערנו. אבל תהליך עיבוד רגשי יעיל, יאפשר לה להפריד בין הסיפורים. להבין שהתינוק שלה – הוא בכלל מסיפור אחר.
כי לפעמים צינון הוא רק צינון. אפילו בימי קורונה.

**
וגם בעניין הקורונה – האופן שבו אנחנו מגיבים למה שקורה מושפע עמוקות מהנרטיב הפנימי שלנו. יש את אלו שבנרטיב שלהם “הכל שטויות, זו סתם הגזמה” ולכן הם לא מקשיבים להנחיות ומסכנים את כולנו. ולעומתם יש את אלו שבחוויה הפנימית שלהם סוף העולם הגיע, והם לא מצליחים להירגע למרות שבפועל הם וכל יקיריהם בריאים ושלמים.

חשוב לזכור: אנחנו בעלי השפעה על הנרטיב הפנימי שלנו. לכן, לצד הקפדה על כל כללי הבטיחות וההיגיינה הנדרשים – אני ממליצה להפחית בקריאת נבואות זעם, להמעיט ככל האפשר בהקשבה לחדשות, ובמקביל להתחבר למקורות אופטימיים ומחזקים, כמו למשל, הקבוצה הזו: קורונה – סיוע , אופטימיות והומור (יובל אברמוביץ’)
והלוואי שיהיו ימים בריאים במהרה לכולנו.

הפוסט מחשבות על צינון (אצל תינוקות ואמהות) בצל קורונה הופיע לראשונה ב-הגר הראל.

לא לכל ילד יש אובייקט מעבר, וזה בסדר.

אי אפשר לבחור עבור הילד שלנו את אובייקט המעבר. אנחנו יכולים להקיף אותו בצעצועים רכים ונעימים, אבל בסופו של דבר – זה בידיים שלו (תרתי משמע:) להחליט האם מישהו מכל הצעצועים האלו יזכה במעמד המיוחד של אובייקט מעבר.

אובייקט המעבר נקרא כך בגלל שהוא מייצג מרחב מעברי בין האם לבין התינוק שלה.

עבור התינוק שלך, החפץ המיוחד הזה מסמל אותך. הוא מסמל את הביטחון שהוא חש בקרבתך, ביטחון שבעזרת אובייקט המעבר הוא יכול לחוש גם כשאת לא לידו. כי אובייקט המעבר מזכיר לו שאמא קיימת גם כשהוא לא רואה אותה – למשל בלילה, אם הוא ישן בחדר משלו. או בבוקר, כשהוא בגן.

זה לא אומר שאובייקט המעבר לא חיוני כשאת כן נמצאת בסביבה! כי חלק ממה שמטעין את אובייקט המעבר במשמעות המיוחדת שלו, זו העובדה שיש לו קילומטראז’ משותף. שהוא מהווה חלק חשוב מהביחד שלך ושל התינוק שלך. במילים אחרות: אין לך מה להיעלב אם כשאת מחבקת את התינוק שלך – הוא מחפש בדחיפות את אובייקט המעבר שלו ולא נרגע בלעדיו. להיפך, את יכולה לשמוח. הילד מבצע את עבודתו. 

וכמעט מבלי שתשימי לב, אובייקט המעבר יהפוך להיות חשוב גם עבורך. למשל, רק דמייני לרגע שהתינוק שלך גדל, והוא כבר לא לוקח את אובייקט המעבר איתו לכל מקום, ופתאום כשהוא מבקר חבר או נמצא אצל סבא וסבתא – את נתקלת בחפץ הזה. סביר להניח שתחבקי ותריחי אותו, וגל של געגועים יציף אותך.

אגב, אם את שואבת חלב כשהתינוק שלך לא בסביבה – שווה לך להחזיק את אובייקט המעבר, זה יגביר את כמויות החלב.

והפרידה מאובייקט המעבר? היא תגיע בזמן הנכון לה. לא צריך לפעול באופן אקטיבי כדי לקדם אותה, זה לא כמו גמילה ממוצץ או מחיתולים. יגיע הרגע שבו אובייקט המעבר יתחיל באופן טבעי להישכח על ידי הילד שלך. אולי בשלב ראשון הוא יזדקק לו רק בלילה. ואחר כך גם זה כבר לא. זה יקרה יותר מהר ממה שאת חושבת. אבל תמיד יישארו הזכרונות.

בתמונה: איה הוא אובייקט מעבר חמוד במיוחד, כי לפעמים הילד עשוי להתבלבל ולקרוא לו ‘אמא’ במקום ‘איה’. מן טעות פרוידיאנית שכזו (אפילו שהקרדיט על המונח שייך בכלל לויניקוט  ).

הפוסט אובייקט מעבר הופיע לראשונה ב-הגר הראל.

תהליכי ויסות הם כל התהליכים שאנחנו מפעילים, במודע או שלא מודע, כדי לשמור את המערכות שלנו בתוך טווח ערכים רצוי. זה נכון גם לגבי מערכות גופניות – קצב לב, נשימה, טמפרטורת גוף וכו’, וגם לגבי מערכות רגשיות – עצב, שמחה, התרגשות, פחד וכדומה.

תינוקות מסוגלים החל משלבים מוקדמים מאוד (אפילו פגים!) להפעיל התנהגויות ויסות עצמי, שכמובן הולכות ומשתכללות ככל שהם מתפתחים. למשל הם יכולים להסיט הצדה את המבט, להכניס אצבע לפה, למולל את הבגד, ללטף את השיער של עצמם או של מי שלידם, להמהם או למלמל לעצמם, להתקרב או להתרחק מצעצוע. גם בכי הוא למעשה התנהגות של ויסות, כי הוא מסמן לסביבה שמשהו לא טוב קורה לי ומביא לשינוי המצב – בעקבות הבכי ירימו אותי, יאכילו אותי, יחליפו לי או ירדימו אותי.

גם לאמהות יש מגוון התנהגויות של ויסות עצמי. כשאנחנו שרות לעצמנו שיר מרגיע או מדברות עם עצמנו, לוקחות הפסקת קפה או מקלחת, יוצאות לרגע למרפסת ונושמות עמוק, עושות מדיטציה, יוגה, מדברות עם חברה, יוצאות עם בן/בת הזוג… כל הדברים שנותנים לנו כוח ‘לאסוף את עצמנו’ ולהמשיך להתמודד עם המטלות הקשות של האמהות.

ויש את תהליכי הויסות ההדדי. כשתינוק מסתכל או מחייך אל אמא שלו – הוא משפיע גם על ההורמונים שמשתחררים אצלה בגוף, וגם על התהליכים שמתרחשים אצלה בלב. כשאמא מחזיקה את התינוק שלה, שרה לו, מלטפת, מרגיעה בכי וכו’ – היא מווסתת את התינוק ועוזרת לו ללמוד להתמודד עם גירויי העולם.
והקשר ביניהם הולך ונבנה, בזכות כל הפעולות הלכאורה ‘יומיומיות’ ו’פשוטות’ האלו, שאין מספיק מילים כדי לתאר את החשיבות שלהן עבור התינוק המתפתח.

אז מה כדאי לדעת?
שככל שיהיו לך יותר אמצעים לווסת את עצמך – תוכלי לווסת טוב יותר גם את התינוק שלך. כי בסופו של דבר, אנחנו המבוגר האחראי בסיטואציה, והאחריות על הויסות ההדדי היא בידיים שלנו. רכשי כמה שיותר כלים, כמה שיותר דרכים בהן את שומרת על עצמך ועוזרת לך להיות מאושרת – וגם את וגם התינוק שלך תצאו מורווחים.

הכל, אגב, נכון באותה מידה גם לגבי אבות.
כולנו זקוקים לחסד הויסות.

הפוסט תהליכי ויסות של תינוקות ואמהות הופיע לראשונה ב-הגר הראל.

הפוסט פחות, זה יותר הופיע לראשונה ב-הגר הראל.

אמא, מפחדת לפשל?
חשוב שתדעי. יש לך יכולת תיקון!
יש מונח של Tronick שאני מאוד אוהבת: Interactive repairs.
הוא מדבר על היכולת שלנו לזהות משהו שלא עובד טוב באינטראקציה עם התינוק שלנו – ולפעול לתקן את זה.
לא מדובר על דברים דרמטיים, בהכרח (אבל זה נכון גם לגביהם). יש במהלך כל יום, מלא רגעים כאלו:
כשאנחנו מדגדגות את התינוקת ופתאום זה כבר נהיה לה יותר מדי, הצחוק שהיא צחקה ממש עד לפני רגע – הופך לבכי.
כשאנחנו משחקות במשחק קו-קו והתינוק צוחק, מתרגש, מחייך אלינו – ואז פתאום מסיט את המבט הצדה ולא מסתכל אלינו יותר.
כשעושים להם תרגילי התעמלות, או מראים להם צעצועים, או רוקדים איתם… והם פתאום מתעייפים. כשמציעים להם לאכול והם ממש לא רוצים.
הבנת את הרעיון  
המשותף לכל המצבים האלו – הוא היכולת שלנו לזהות שהיה פה רגע מפוספס, ולפעול לתקן אותו.
זה מה שבונה יחסים.
במובנים מסויימים, זה אפילו יותר חשוב מאשר המצבים שבהם אמהות מצליחות לזהות נכון מה התינוק צריך כבר בפעם הראשונה. כי יש פה הזדמנות לצמיחה: התינוקות לומדים לזהות שלא טוב להם. לומדים שהם יכולים לתקשר את זה לאדם שעומד מולם. ולומדים שכדאי לתקשר. בזכות ההתנהגות שלהם – הסביבה השתנתה, והפכה להיות מותאמת יותר. וכולם יצאו מורווחים!
אז אל תפחדו לפשל… וזכרו שאפשר לתקן. 

הפוסט על היכולת לתקן הופיע לראשונה ב-הגר הראל.