שמתי לב ש… חוות דעת על ספר ילדים חדש

זוהי תמונה של עטיפת ספר
כותרת שמתי לב ש...
ציור של ילד מכניס לב לתוך צנצנת
מאת דניאלה יחזקאל
איירה תהילה גולדברג

דניאלה יחזקאל, אשת חינוך ותיקה, כתבה ספר ילדים מקסים שהוא למעשה כלי לפיתוח יכולות הקשב והשיח של ילדים בגיל הרך.

 

בחלקי נפלה הזכות לכתוב את חוות הדעת המקצועית לגביו.

גילוי נאות: יש לי היכרות אישית עם דניאלה, ולכן שמחתי במיוחד לגלות שהכלי שפיתחה הוא כל כך מוצלח.

פרטים על הספר אפשר למצוא כאן:
https://www.facebook.com/samtilev/

וזה מה שאני חשבתי עליו:

***

“התינוק יוצר את מה שלמעשה כבר מצוי ממילא בסביבתו וממתין להימצא.”

(ויניקוט, 1963. בתוך: ברמן, 2009. עמ’ 237)

בראשית החיים, תינוקות נמצאים במלוא הווייתם ב’כאן ועכשיו’. הקשב שלהם מופנה אל העולם הנגלה בכל רגע נתון בפניהם, והם חוקרים אותו בעזרת החושים, באמצעות שימת לב. (כמבוגרים, אנו עשויים להתקנא ביכולת הזו, ולעתים אף בוחרים לעשות מאמץ מכוון כדי לחזור ולהיות במצב של קשיבות אל הרגע הנוכחי, למשל בעזרת תרגולי מיינדפולנס). בזכות ההתפתחות המהירה ביכולותיהם החברתיות של תינוקות, החל מגיל חצי שנה מתחילה להתפתח היכולת לקשב משותף(Joint Attention) – מצב שבו ההורה וילדו[1] מפנים יחד את תשומת הלב שלהם אל אותו אובייקט (חפץ, אדם או אירוע) באותו זמן. בשלבים הראשונים, הילד יכול ליזום את הקשב המשותף, למשל על ידי הסטת המבט מצעצוע אל פני ההורה, אך ההורה הוא המוביל העיקרי של האינטראקציה. כך, ההורה רואה במה מתבונן הילד, ומרחיב את התייחסותו לנושא (כגון: “כן, זה באמת מאוד מעניין!”; “איזה צבע יפה יש לזה, צבע אדום.”; “אפשר לסובב את זה.” וכו’). הילד, בתורו, יביט לסירוגין אל הצעצוע ואל פניו של ההורה – יראה את הבעת פניו של ההורה, ישמע את דבריו, ויקבל הכרה לחוויה הרגשית הנחווית על ידו.

ככל שהילד גדל, גדלה גם היכולת שלו להיות שותף פעיל בתוך תהליכי הקשב המשותף. כך, למשל, הוא יכול להסב את תשומת לבו של ההורה באמצעות הצבעה נלהבת על מטוס שעובר בשמיים או על כלב שבא ממולם ברחוב; יכול להראות להורה כיצד הוא מפעיל את הכפתורים בצעצוע מנגן, וכדומה. לאחר רכישתה של השפה המדוברת חלה התפתחות נוספת ומשמעותית ביכולות הקשב המשותף של הילד. כעת, הילד יכול לשתף בחוויה, לתאר משהו מעניין שקרה לו, לספר כיצד הרגיש, לשאול לדעת ההורה ועוד. תגובתו של ההורה, והשיח שיכול להתפתח בין ההורה לבין הילד, מקדמים את ההתפתחות הקוגניטיבית, הרגשית והחברתית של הילד.

“שמתי לב ש…” הוא כלי שימושי עבור הורים ואנשי חינוך אשר מאפשר להרחיב את השיח עם הילדים ולהעמיק את יכולות הקשב המשותף. הכלי נסמך על היכולת השפתית של הילד ומפתח אותה בו-זמנית. על ידי ההזמנה לשימת לב, מעצים המבוגר את יכולת ההתבוננות והשיתוף של הילד. הכלי מאפשר לכוון את זרקור הקשב הן אל הרמה החיצונית, הגלויה של דברים (התנהגויות – דוגמת אמא ששוכבת על הספה; דברים נצפים – דוגמת עץ פורח, שמלה לבנה) והן אל הרמה הפנימית, הסמויה מן העין (לדוגמה, אמא לא שוכבת על הספה במקרה – היא עושה זאת כיוון שהיא עייפה; אמיר עומד ומתבונן ברותם המתנדנדת – מה הוא מרגיש בזמן הזה? האם גם הוא רוצה להתנדנד?). קישורים כגון אלו בין ההתנהגות החיצונית לבין הסיבה הפנימית העומדת מאחוריה מהווים נדבך חיוני בהתפתחות ‘תיאוריית המיינד’ (Theory of Mind) בשנות הגיל הרך.

‘תיאוריית המיינד’ היא היכולת של הילד להבין כי קיימים מצבים מנטליים נסתרים מהעין (מחשבות, רגשות, אמונות, משאלות, כוונות וכו’), גם אצלו וגם אצל האחר, אשר עומדים בבסיס ההתנהגות הנראית, וכי העולם המנטלי של האחר נפרד ושונה מזה שלו. כאשר המבוגר והילד, בעת השימוש בכלי “שמתי לב ש…”, מתייחסים כל אחד בנפרד לדברים שונים שאליהם הם שמו לב, הילד לומד לא רק על הקשר בין התנהגויות לבין הכוונות העומדות מאחוריהן, אלא גם על העולם המנטלי הנפרד של ההורה/איש החינוך – אשר הבחינו בדברים שהוא עצמו לא בהכרח ראה או חשב עליהם. במקרה של שימוש בכלי בתוך גן ילדים או במהלך שיח משפחתי של הורה עם מספר אחים, הקשבה של הילד לדברים שאליהם שמו לב הילדים האחרים – מחזקת גם היא את ההבנה אודות העולם המנטלי הנפרד של האחרים, ויחד איתה גם את יכולת האמפתיה אל האחר. בנוסף, אם המבוגר שם לב לנושאים הנוגעים לעולמו הפנימי של הילד (דוגמת עלבון או כעס שהילד חווה; התלהבות ממשחק שעומדת בבסיס האיחור למפגש, וכדומה), הילד ירגיש מובן, גם לעצמו, ותחושת העצמי (self) שלו תתפתח. שכן, תחושת העצמי של ילדים מתפתחת בתוך הקשרים שהם חווים; הילדים לומדים כל הזמן על עצמם ועל העולם בעזרת תגובותיהם של הסובבים אותם.

כפי שאמר ויניקוט, בעזרת תהליכי הגילוי ושימת הלב הילד מבחין בדברים אשר אמנם היו שם גם קודם לכן, אבל כל עוד הוא לא הבחין בהם – לא היה להם למעשה קיום בעולמו. שכן, “האובייקט צריך להימצא כדי להיווצר” (שם, עמוד 238). רק בזכות שימת הלב, הילד מוצא את האובייקטים, כמו יוצר אותם בעצמו, וכעת הם מתקיימים. שימת לב באופן עקבי, יום־יומי, מאפשרת לנו לגלות דפוסים אשר חוזרים על עצמם, לזהות קשרים בין דברים או לחלופין, להבחין בתהליכי שינוי. אני ממליצה בחום להורים ולאנשי חינוך להפוך את הכלי המוצג בספר הנוכחי למשחק ה”שמתי לב ש…”, ולשלב אותו באופן קבוע כחלק משגרת היום בבית או בגן. מומלץ להשתמש בכלי כדי לפתח שיח משמעותי עם הילדים, באווירה נעימה וחיובית המעודדת את חדוות הגילוי והשיתוף. אין לי ספק שתהיה בכך הנאה עצומה, ותרומה התפתחותית חשובה, לילדים, למבוגרים ולקשר ביניהם.

ויניקוט, ד. ו., (1963). לתקשר ולא לתקשר, ובהמשך – עיון בהפכים מסוימים. בתוך ע. ברמן (עורך) עצמי אמיתי עצמי כוזב (עמ’ 249-235). תל אביב: עם עובד, 2009.


[1] השימוש בלשון זכר נובע מטעמי מגבלות השפה בלבד. הכוונה לילד או ילדה. בדומה, במילה ‘הורה’ הכוונה הן לאבות והן לאמהות.

מוזמנת לפייסבוק