אם ייצא לכם לפגוש בימים אלו אדם מצונן – סתם צינון, מהסוג הישן והטוב של פעם – סביר להניח שהמחשבה הראשונה שתעלה לכם לראש תהיה: “אמאל’ה, קורונה”. בימינו אי אפשר לשמוע מישהו מתעטש או משתעל בלי להיבהל.
וזה גרם לי לחשוב על השפעת ההקשר, הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו לגבי כל אירוע שקורה במציאות. תמיד יש סיפור. ‘נרטיב’. הנרטיב הפנימי שלנו, משפיע על האופן שבו אנחנו מפרשים ומגיבים לדברים.
קחו למשל צינון אצל תינוק. בימים כתיקונם, לא בימי קורונה.
צינון אצל תינוק זה סיוט. הוא לא מצליח לנשום, אז הוא גם לא מצליח לישון, ולא מצליח לאכול והוא מאוד נבהל. בנרטיב הפנימי שלו – יש תחושת אסון. כי תינוקות לא יודעים שאפשר גם לנשום דרך הפה, זו תגלית שנשגבת מבינתם. והם לא יודעים לקנח ולפתוח לעצמם נתיבי אוויר. והם לא יכולים להגיד לעצמם: “לא נורא, זה רק צינון, קצת לא נעים אבל עוד מעט זה יעבור”. אז הם נבהלים, אבל באמת. ממש אפשר לראות בעין את הבהלה של תינוקות בזמן הצינון הראשון שלהם. ושם זה התפקיד שלנו, המבוגרים, לעזור להם להתמודד עם הבהלה ולבנות נרטיב אחר. לתת להם להבין שהכל בסדר, שיש מי שמרגיע אותם, מחזיק אותם, עוזר להם להתמודד. עד שהם מבריאים.
אבל כאן נכנס לתמונה – הנרטיב הפנימי של ההורה. איך אנחנו חווים את הצינון של התינוק שלנו, עד כמה אנחנו רגועים מולו. אני רוצה להביא דוגמה, שממחישה את השפעת הנרטיב:
יש אמהות, שחוו אובדן של מישהו קרוב שנים לפני שהן הפכו להיות אמהות. והאובדן הזה לא עבר עיבוד רגשי, אבל הן חיות את חייהן וזה עובד להן יחסית בסדר. ואז נולד להן תינוק. ועדיין, הכל בסדר. הן מאושרות, מתפקדות, מטפלות בו היטב, לא חוות דיכאון לאחר לידה בשום רמה. אבל מספר חודשים אחרי הלידה – התינוק חולה. צינון קטן, לא מחלה רצינית. (ולא קורונה). הצינון הזה פותח תיבת פנדורה. כי בתוך האישה מתעורר נרטיב קשה מנשוא, שכולל בתוכו את החוויה: “אני עלולה לאבד אותו”. ומכאן יכול להתחיל להתגלגל כדור שלג, עד לרמת חרדה כזו שתגרום לאישה לא להיות מסוגלת להתקרב אל התינוק שלה. מרוב אהבה. בגלל הפחד לאבד.
במצב כזה, העבודה העיקרית בטיפול היא על הנרטיב הפנימי. לעזור לאישה להבין, מה הסיפור המסופר בתוכה. מה החיבורים שהנפש שלה עושה, בין הצינון של התינוק לבין האובדן שחוותה בעברה. ואז אפשר לכתוב את הסיפור מחדש. את האובדן מהעבר אי אפשר לשנות, לצערנו. אבל תהליך עיבוד רגשי יעיל, יאפשר לה להפריד בין הסיפורים. להבין שהתינוק שלה – הוא בכלל מסיפור אחר.
כי לפעמים צינון הוא רק צינון. אפילו בימי קורונה.
**
וגם בעניין הקורונה – האופן שבו אנחנו מגיבים למה שקורה מושפע עמוקות מהנרטיב הפנימי שלנו. יש את אלו שבנרטיב שלהם “הכל שטויות, זו סתם הגזמה” ולכן הם לא מקשיבים להנחיות ומסכנים את כולנו. ולעומתם יש את אלו שבחוויה הפנימית שלהם סוף העולם הגיע, והם לא מצליחים להירגע למרות שבפועל הם וכל יקיריהם בריאים ושלמים.
חשוב לזכור: אנחנו בעלי השפעה על הנרטיב הפנימי שלנו. לכן, לצד הקפדה על כל כללי הבטיחות וההיגיינה הנדרשים – אני ממליצה להפחית בקריאת נבואות זעם, להמעיט ככל האפשר בהקשבה לחדשות, ובמקביל להתחבר למקורות אופטימיים ומחזקים, כמו למשל, הקבוצה הזו: קורונה – סיוע , אופטימיות והומור (יובל אברמוביץ’)
והלוואי שיהיו ימים בריאים במהרה לכולנו.
